צילום תמונות משפיע על הזיכרון

השפעת תהליך הצילום על הזיכרון שלנו

צילום תמונות משפיע על הזיכרון האנושי, כך לפי מחקר חדש שנערך על-ידי דוקטור לינדה הנקל מאוניברסיטת פיירפילד, במדינת קונטיקט בארצות הברית. המחקר פורסם בדצמבר 2013 בכתב העת Psychological Science, ובחן איזו השפעה יש לצילום – אם בכלל – על הפרטים שאנו זוכרים מהעצם המצולם.

משתתפי הניסוי צילמו תמונות סטילס של עצמים שונים, ברחבי מוזיאון לאמנות. במהלך הסיור במוזיאון, המשתתפים הודרכו לצלם חלק מהעצמים, לעומת בקשה לבחון חלק אחר מהם, ללא צילום. מדי פעם הם גם התבקשו לצלם עצם כלשהו במלוא גודלו, ובפעמים אחרות – לצלם חלק נקודתי בלבד.

תוצאות הניסוי:

• המשתתפים זכרו יותר פרטים אודות עצמים שלא צולמו, ופחות פרטים אודות עצמים שכן צולמו. כמו כן זכרו גם מספר גדול יותר של עצמים כאשר לא נדרשו לצלם אותם.

• הנסיינים זכרו הרבה יותר פרטים בכל עצם כאשר צילמו רק חלק נקודתי ממנו.

• הסעיף הקודם משליך גם על זכירת הפרטים בעת צילום העצם בגודל מלא: מי שהתמקד רק בפרט מסוים בצילום, זיכרונו היה טוב בדיוק כמו אלו שלא צילמו תמונות כלל.

התוצא המוזר הזה, בנוסח “שגר ושכח”, נקרא “אפקט ליקוי צילום-תמונה” (Photo-taking Impairment Effect). האפקט הוא תוצאה של מעין ציפייה פסיכולוגית של המצלם – מכיוון שהתמונה מצולמת ומאוחסנת במכשיר כזה או אחר, הצלם אינו “נדרש” לשנן את פרטיה. אנו סומכים על יכולת האחסון של הכלים המצלמים ו/או המאחסנים (דוגמת אינסטגרם ושאר רשתות חברתיות), ומצאי-הזיכרון שלנו הופך אוטומטית לפחות זמין.

תוצר של העידן הדיגיטלי

אין זו הפעם הראשונה שמחקר מגלה שלתהליך הצילום השפעה ניכרת על הזיכרון האנושי. מחקר נוסף של אוניברסיטת קולומביה, שהתפרסם בקיץ 2011 במגזין Science Mag, קבע שכל עוד אנו נסמכים על משהו חיצוני שיעשה את עבודת הצילום והאחסון, הדבר מייתר מעט את השימוש בזיכרון שלנו-עצמנו.

למעשה התוצא הזה תקף לא רק בעולם הצילום. כשאנו מחפשים משהו אנחנו פשוט עושים זאת בגוגל, במקום לנסות להיזכר במידע בכוחות עצמנו. כאשר אנו נוסעים למקום לא מוכר, אנו נסמכים על מכשיר GPS שיגיד לנו לאן לפנות, במקום להשתמש בזיכרון ולאלץ אותו לשלוף את המידע מהמוח. התרגלנו לסמוך על שלוחות חיצוניות שלנו שיעשו הרבה מהעבודה עבורנו.

בעידן בו ניתן לצלם הכול בקליק – ובייחוד בעידן “המשקפיים של גוגל”, המאפשרים מעתה גם צילום מיידי באמצעות קריצת-עין – כבר קשה להיזכר בזמנים אחרים, בהם תיעוד ויזואלי היה מעשה שדרש תכנון וציוד מיוחד. היום, כאשר הכול נגיש בכף ידנו (ובקרוב גם בצורת חפיצים לבישים / Wearable Gadgets), כנראה שהמין האנושי יעשה פחות ופחות שימוש בזיכרון ביולוגי ויותר בזה הממוחשב.